ד"ר י. ווסק
ההשמנה נחשבת היום כסכנה עיקרית להידרדרות בריאות הציבור בעולם המערבי, לריבוי בתחלואה והתייקרות כלכלית מהירה ובלתי ניתנת לריסון של שירותי הרפואה לאוכלוסייה. הפרעות התזונה והשמנה גורמות לשכיחות עולה של מחלות מסוג 'תסמונת מטבולית' כמו סכרת, יתר לחץ דם, מחלות לב מסוג תרשת עורקים ואחרות, סוגי סרטן, שומני דם גבוהים ודלקות מפרקים. שפע של מזון זול ועשיר אנרגיה משולב בשיווק ופרסום אגרסיבי וירידה משמעותית ברמה של פעילות גופנית של רוב הציבור הם הסיבות העיקריות לתופעת ההשמנה ההמונית. תופעה של השמנה קיבלה מזמן ממדים של פאן-דמיה - אפידמיה עולמית. המוני אדם הופכים לגושי בשר ושומן עצלים וכתוצאה מכך מצמצמים עוד יותר פעילות גופנית ומוצאים את עצמם יותר ויותר צמודים לרכב, לכורסת הטלוויזיה, לכיסא במשרד ולצלחת האוכל. מתוך רשימה ארוכה של סיבות נוספות להשמנה נזכיר עוד מספר סיבות: בין השכיחות לטענות לאחריות בהשמנה הן הגנטיקה, מחלות אנדוקרינולוגיות (מחלות בבלוטות הפרשה פנימית), טיפולים הורמונאליים, הריון, לידה והנקה וטיפולים רפואיים אחרים.
במחקר גנטי נמצאו מרכיבים אחדים במבנה הגנום של האדם שמראים שכיחות גבוהה יותר בקבוצות אנשים הסובלים מהשמנה. נימצא קשר בין פריטי גנום חריגים שקשורים לתפקוד של מרכזים היפוטאלאמיים, מרכזים אלו אחראים על הפרשת הורמון הלפטין (Leptin) באמצעותו מערכת ההיפוטלאמוס מפעילה בקרה סדירה על תהליכים מטבוליים ברקמות האדם. בתחום מחקר אנדוקרינולוגי קליני מדווחות עדויות מוצקות על קשר בין השמנה לבין הפרעות של פעילות בלוטות הפרשה פנימית - בלוטת צד התריס (פארא-טירויד), בלוטת יותרת המוח, בלוטת התריס, לבלב, בלוטות מין, יותרת-הכליה. כמובן, חשיבות קלינית גדולה לתשובה על השאלה - מה קודם למה. חלק מהחוקרים מייחסים כשל בתפקוד של בלוטות הפרשה פנימית, כמו, למשל, בלוטות התריס, לבלב (סוכרת) או בלוטות גניטאליות (בלוטות מין) למחלות גנריות של הבלוטות, המופיעות מתוך נסיבות שלהן. מאידך, ניתן לראות בהפרעות תפקודיות של בלוטות הפרשה פנימית פועל יוצא ותוצאה של חילוף חומרים המתנהל באופן בלתי תקין בעליל. חילוף חומרים בגוף אדם מוצב ועמוס במזון רב ועשיר קלוריות חורג כול גבול פיזיולוגי תקין. המערכת המטבולית של האדם עברה תהליך אבולוציוני ארוך במשך מיליוני שנים והצליחה לשנות אותו ברמה הביולוגית כך שיצרה מנגנון גנטי של תוכנות הפעלה חכמות. יכולת ההישרדות של האדם גברה על ידי כך שפיתחה יכולת לשרוד עם כמויות מזון זעומות וניצולם היעיל להפליא. גוף האדם אומן להתמודד בהצלחה עם תקופות ארוכות של צמצום מזון קיצוני ואפילו תקופות רעב ארוכות. 'עקב האכילס' הוא חוסר יכולתו המוחלט לתפקד באופן תקין בתנאים של הצפה במזון.
למשל, תזונה רגילה שלנו היום מספקת למערכת העיכול כמויות גדולות מהנדרש של סוכר ושומנים. פירוקם והחדרתם לתאיי הגוף דורשים ייצור כמויות גדולות של אינסולין. ללבלב יש יכולת מוגדרת של יצירת אינסולין והיא מוגבלת בסטנדרטים שנקבעו בתהליך האבולוציוני ונחקקה במבנה הגנטי של הגוף. דרישה חוזרת מדי יום מהלבלב לייצר כמויות אינסולין גדולות במאות אחוזים גורמת לעומס יתר מתמיד על הלבלב והשאלה של ניוון הלבלב וסוכרת הנה שאלה של זמן בלבד. מנקודת ראות זו עליה ברמת התחלואה של הסוכרת אינה מפתיעה כלל והיא פועל יוצא של מציאות תזונתית קיימת. תהליך פגיעה והרס מתמשך ועקבי מתבצע גם לגבי בלוטת התריס ולגבי כול הבלוטות שיוצרות הורמונים תומכים במטבוליזם בגוף האדם. מדובר בהרס מוזמן מראש והכרחי.
במידה ונרצה לטמון ראש בחול ניתנת לנו האפשרות להמשיך לחקור מצבים פתולוגיים במערכת הורמונאלית כדרך של מקרים נפרדים ומחלות נפרדות של כול בלוטה ובלוטה ולטפל בהן בדרך של טיפולים פליאטיביים, סימפטומאטים, התגוננותיים - ומתן תרופות תומכות (במידה מה) בתפקוד של הבלוטה. "האגוד האמריקאי לטיפול בסוכרת" פרסם ב - 7.02.2008 בעיתון נחשב ברפואה עולמית קלינית 'עיתון רפואי של ניו-אינגלנד' תוצאות מחקר על טיפול בסוכרת. התברר שההקפדה המקובלת על מתן תרופות להורדת רמות גבוהות של סוכר בדם לערכים תקינים גורמת לתמותת חולים גדולה בהרבה מאלה שאצלם הורדת רמות הסוכר לא נעשתה באופן אדוק מדי. הפרסום הכה בהלם צבורים רפואיים רחבים, כי נתוני המחקר שחטו את אחת 'הפרות הקדושות' של הטיפול המסורתי בסוכרת - הורדת סוכר בדם לגבול המותר פחות מ110 יחידות ושמירה של רמות סוכר המוגלוביני (HbA1c) מתחת ל6.0. סביר להניח שהבנה מעמיקה יותר של המחקר תחלחל עם הזמן. נבין אז, שניסיון לשלוט במהלך הסוכרת על ידי מתן תרופות ש'מדרבנות' את הלבלב (המותש ממילא) לייצר עוד ועוד אינסולין לנטרול הסוכר הגבוה פוגע לא רק בלבלב. סוג זה של טיפול יגרום להחמרה במהלך של תסמונת מטבולית ממנה סובל החולה - תעלה שומנים בדם, תעלה את הלחץ הדם ותעלה סיכוי לאוטם שריר הלב.
יסודות הגישה האחרת טמונים בשילוב מידע אבולוציוני-התפתחותי של הפיזיולוגיה האנושית. על פי גישה זאת המקור למחלות מטבוליות הנו מצב תזונתי מעוות, דהינו, צריכה פרועה של מזון עשיר אנרגיה ומעובד ומאידך צמצום משמעותי בפעילות גופנית , האמורה להגביר ניצול אנרגיה מרבי.
כאשר אנחנו מרבים במזון שאינו מתאים לנו מבחינה ביולוגית ופיזיולוגית, אנחנו משמינים. כפי שנאמר על ידי Dr. Katz "מצבינו התזונתי דומה למצב דובי קוטב במדבר סהרה". להם יש יותר בעיה להתמודד מול חום, לעומת יכולת עמידתם בקור הארקטי. כך אצלנו, אנחנו אמונים להתמודד בהצלחה במחסור מזון וברעב. מאידך, חיינו מתקצרים ומתמלאים בסבל ובמחלות כאשר אנחנו מוצפים בשפע של אוכל. מערכות תומכות חילוף חומרים נפגעות פגיעה אנושה על ידי מזון רווי אנרגיה, מעובד ומהיר קליטה בתאי הגוף.
במשך כול ההיסטוריה האבולוציונית לאנשים בעלי עודף משקל לא היה סיכוי לשרוד. זאת בדומה למצב בעלי החיים בטבע. אדם שמן התקשה להשיג מזון, להימלט מטורף או לנצח אויב. תופעה של אנשים שמנים רבים באוכלוסייה ידוע רק במאה שנים האחרונות והיא הולכת ומחמירה באופן מחריד מדי שנה. צמצום פעילות גופנית מופיעה כאחד הגורמים המשמעותיים להשמנה ומאידך, השמנה גורמת לאנשים להיות אפאטיים, הפו-דינאמיים ומקטינים פעילות גופנית עוד יותר. מדובר במעגל זדוני שאין יציאה ממנו על ידי כול מניפולציה מצויה - נטילת גלולות דוחות תאבון, תפריטי קסם מרזים או החדרת 'מחטים' כול-יכולות. האם קיים בכלל פתרון שיציל את איכות ואורך חיינו?
אין לצפות שכמות המזון סביבנו תפחת. אין לצפות שתעשיית המזון תנוהל על ידי אנשים שירצו לוותר על רווחים עצומים. איננו בעלי חיים שמצאו את עצמם במכלאות של פיתוי באוכל.
יש לנו מודעות העוזרת לנו להתבונן על מצבנו בתבונה ולהעריך פעולותינו לטובתנו. רווח והפסד. להפרעות התזונה ולהשמנה פן פסיכולוגי עצום. חסמים פסיכולוגיים בחיינו ממריצים השמנה ועושים אותנו מתוסכלים וחסרי תקווה. מאידך, יש לכלים הפסיכולוגיים-קוגנטיביים עוצמה רבה ובאמצעותם נוכל לפרוץ את המעגל הזדוני בו נלכדנו.
אם נרצה לשנות חיינו על ידי תפריטים, חסות, כריכים ופסטות - אלה השתנו. אם נחליט לשנות את עצמנו ביחס לאוכל - נשנה את העולם. נוכל להגיע לחוויה של ניצחון אישי וחוויה של בריאות ששבה לאיתנה. נוכל לחוות אהבה אמיתית לאוכל ולהרחיב את עולם האוכל שלנו, להפוך אותו מזלילה לחגיגה. זכרו - אנשי אוכל דגולים וגדולי השפים בעולם יפנים או צרפתים, אלה המבינים באוכל באמת ומאוהבים בו, לרוב אינם אנשים שמנים.
אנשים אוהבים ומבינים ביין אינם, בדרך כלל, אלכוהוליסטים. אין קשר בין אוכל והשמנה! אך יש קשר בין אוכל וזלילה וזאת איננה קטגוריה גסטרונומית.
עצוב וחבל להתכרבל בדעתנות, ציניות ותסכול ולוותר על בריאות, קלילות, יופי ושמחת חיים.
שווה לנצח את שד ההשמנה!
התחזיות הקודרות של השמנה וחולי לא נכתבו עבור אלה שאינם מוותרים על עצמם.
